א שבת אין ז'יטומיר // יוסי גיטלר

שבוע ימים עשה יוסי גיטלר באוקראינה, במהלכה נתקל במראות מלבבים של יהודים השבים לכור מחצבתם ואחרים המציתים את אש היהדות בעיירותיה, לצד גילויי אנטישמיות מבחילים. פקד ציוני קודש של גדולי עולם רועי החסידות זי"ע וסובב בחוצות ערי ברית המועצות לשעבר. קפא במינוס עשר מעלות, שאב מים מבורות פעילים וגילה לאיזו מטרה מופיעות ספרות על הרמזורים

רחבת ידיים היא אוקראינה. המרחקים מנקודה לנקודה הם אדירים. מהרגע בו ניתקו גלגלי המטוס מהאספלט של מסלול ההמראה בנתב"ג ועד לנחיתה בשדה התעופה בקייב לא חלפו יותר משעתיים ושלושת רבעי השעה.

הדרך מקייב לזי'יטומיר, לעומת זאת, ארכה כמעט שלוש שעות. מעט יותר ממה שארך להגיע מהמזרח התיכון למזרח אירופה. וזו עוד הייתה הקצרה שבדרכים שנכונו לנו במהלך המסע.

גם כמות התושבים אדירה. בניגוד למה שמקובל אולי לחשוב על מדינות הגוש הקומוניסטי שמרחביה שוממים ואין בהם איש, סיבוב מהיר ברחובותיה של העיר ז'יטומיר בצהרי יום שישי העלה תמונה שדי דומה למתרחש בריכוזים החרדיים בישראל. תחנות האוטובוסים הומות אדם, המדרכות גדושות בתושבים שיצאו או חזרו מקניות בשווקים ובקניונים הרבים שמעטרים את העיר. ועוד נקודה, היא הצפיפות הנוראה באוטובוסים הפנימיים, נראה שלחברות התחבורה בערים החרדיות יש עוד כמה דברים ללמוד ממקבילותיה האוקראיניות.

עיר מחוז היא ז'יטומיר. סביב לה כפרים ועיירות, חלקם עתיקות וציוריות, באחד מהם ראינו ישישים שואבים מים מבאר דלוחה. לרגעים שבנו במנהרת הזמן עשרות שנים לאחור. הבתים הטיפוסיים, הקור המקפיא, כובעי הפרווה והעץ ששולט בכל פינה, הזכירו את כל מה שקראנו על אבותינו ואבות אבותינו. שנולדו בעיירות הללו, חיו ופעלו בהם, הגו בתורה ועמלו בחסידות וגם נקברו שם. לא הכירו את העולם הגדול, לא ידעו כלום מעבר לד' אמות של יראה והלכה, וכך השלימו נפשם לאלוקים.

כאן גם נמצאת האדמה הזועקת את קול דמי אחינו. ברגבי האדמה שאנחנו דורכים בסוליותינו בערבות אוקראינה האפורות, נטמנו קדושים וטהורים, שהעלו על המוקד רק בגלל שיוכם לעם הנצח. עצי המחט התמירים והחשופים שנישאים מלוא העין לאורך כל כבישי אוקראינה, מספרים בשתיקתם את הסיפור היהודי שנחבא תחתם. ערלים באים בימים מביטים בנו בהשתאות מהולה בתיעוב. הפנים שלהם אומרות הכול, איך הם קיימים עדיין? חשבנו שהשמדנו אותם כליל, חלילה. הם חישבו להשמיד להרוג ולאבד, אולם משמים גוננו על פליטת עמו ישראל, ומהר ציון שם הייתה פליטה מגיעים היהודים בהמוניהם ומוכיחים בפעם המי יודע כמה בהיסטוריה, שנצח ישראל לא ישקר וכל כלי יוצר עליך לא יוצלח.

בית הנתיבות האוקראיני מקבל את פנינו מנומנם ומרוקן בשעה זו של תחילת לילה. בנתב"ג בשעה כזו לא ניתן למצוא מרצפת אחת ריקה. אוקראינה הענקית לא מצליחה להוציא מתוכה נוסעים ליעד כלשהו בשעה זו של הלילה. עניין של מנטליות.

את פנינו מקדמים כעשרה קבצנים מוצקי גוף. טוב, לא ממש קבצנים אבל ככה הם לפחות ניכרים על פי מעשיהם. כל אחד ניגש אליך בתורו ושואל את אותה השאלה: טקסי או דולרים. כלומר, אתה צריך נסיעה או המרת מט"ח. משום מה כל אחד מהם בטוח שהסיבה שהשבת לקודמו בשלילה היא כנראה בשל אפו החריג שלא מצא חן בעיניך. אחרת אין לי כל הסבר לטמטום של פניה חוזרת ונשנית לאותו אדם עם אותו מוצר. מה שהוא לא היה צריך לפני עשרה רגעים אין סיבה שהוא לפתע ימצא בו עניין. אבל לך תשווק היגיון לאוקראיני.

הטרמינל המוסק לא מבשר את מה שממתין לנו בחוץ. פורטים כמה דולרים לגריבנות – המטבע המקומי, (השער: 28 גריבנות לדולר אחד) – ויוצאים החוצה. הכפור הולם בך בבת אחת. אבל חייבים להודות, נסבל. כן, קפוא וקר מאוד אולם ביחס לאיך שאתה מתאר לעצמך מינוס של 8 מעלות, המצב יחסית בסדר. אולי זה הרוח שלא נושבת, מה שלפחות מונע מהקור לחדור לתוך הפרצוף ולחולל בו שמות. הנסיעה מתחילה עם רכב שנושא על גחונו את המותג המקומי 'פיאכלה', חברת השכרת רכבים של חסיד ברסלב הגורפת רווחים די נאים מקהל הלקוחות החרדי שצובא על שערי המדינה הקומוניסטית לשעבר. אין נחמד יותר מלשבת ברכב בארץ זרה ונהג מנוכר שלא מבין מילה אחת שאתה מדבר איתו, אבל על המשענת מופיע סמל יהודי עם מילים עבריות 'פיאכלה'. סוג של אור בתוך החושך. נס חנוכה.

ואם כבר הזכרנו נהגים שלא מבינים, גם אחרי כל נפנופי הידיים הנואשים לעברם, שאתה בסך הכול רוצה שיסע קצת יותר מהר, כאן המקום להמליץ משמעות מחודשת לפסוק 'הקול קול יעקב והידיים ידי עשו': במקומות מעין אלו התקשורת באמצעות הקול היא רק בין זרע יעקב, עם בני עשו הדו שיח מתנהל עם ידיים בלבד וכולי האי ואולי.

עוד דבר חמוד שראינו באוטובוסים של התחבורה הפרטית באוקראינה: הנהג אף פעם לא לבד. תמיד יצטרף אליו עמו עמית לעבודה שישב בספסל הראשון, מוכן ומזומן לרגע בו תכריע העייפות את הנהג התורן, אז יחליף אותו בתפקיד וינהג את כל הדרך עד להירדמות וחוזר חלילה. הנסיעות הארוכות בכבישים החשוכים בהחלט מצדיקים את התופעה.

מזרח ומערב

הדרך מתחילה ואני מתחיל לתהות אולי אני בכלל עדיין בישראל. הכבישים השבורים עליהם שמעתי תמיד משבי אוקראינה, נעלמו מן העין – לכל האופק נמתחים אוטוסטרדות ענק עם נתיבים רבים לשני כיווני הנסיעה, מרובדים באספלט חדש וחלק בלי זכר לפצפוץ קל. שלטי חוצות ענקיים מושכים את עיני הנהגים ממש כמו בנתיבי איילון. בקיצור שום דבר שמזכיר היטלטלות של חודשים בדרך לצדיק.

בהמשך הבנתי שפשוט עוד לא הגעתי לאוקראינה האמיתית. זו שהציוויליזציה פסחה עליה כפי הנראה לנצח. עודני בכבישי מדינת קייב. לשם השוואה: משהו כמו בין מדינת תל אביב למדינת ירוחם. רק עם נטייה עזה יותר לכיוון מטה בצד השני של המטבע.

עוד דבר שאני למד במהלך המסע המיוחד הם ההבדלים ברמת החיים בין מזרח למערב אוקראינה. יש משהו מדהים בכל העולם, שמחלק בצורה קוטבית בין מזרח למערב. תמיד הצד המזרחי יהיה עני יותר, מיושן יותר ולא מעודכן לעומת הצד המערבי. (טוב, לא תמיד – עד שאריה דרעי מגיע כמובן).

זה בכל העולם: הגוש המערבי בהנהגת ארה"ב והאיחוד האירופי מול המזרח התיכון והרחוק ומדינות כמו סין יפן והודו. זה ביבשת אירופה בין מדינות המערב כמו בריטניה צרפת בלגיה איטליה וגרמניה למדינות המזרח כמו פולין אוקראינה הונגריה צ'כיה ורומניה. וזה גם בישראל הקטנה שלנו, המערב על גוש דן וערי השרון מכאן אשדוד וראשל"צ משם, לעומת המזרח: ירושלים בית שמש ישובי השפלה בקעת הירדן וישובי יהודה שומרון ובנימין.

גם באוקראינה לא השתבש הסדר העולמי, ובעוד מערב המדינה מפותחת (עד כמה שאפשר לקרוא מפותחים לכפרים ששואבים בהם מים מהבאר בדליים), וגם הפרנסה יותר קלה בהם, הרי שבצד המזרחי, מה שאומר כמה שמתקרבים יותר לגבול הרוסי, החיים נהיים קשים יותר ויותר. גם ההתפתחות האיטית, גם אפשרויות התעסוקה ובשנים האחרונות, מאז כיבוש חצי האי קרים, גם המצב הביטחוני כבר לא משהו. (בעת שהותי שם התלקחה שוב המתיחות הבין-מדינתית בין אוקראינה לרוסיה, ועל כך בהמשך).

מאחר ועשיתי את דרכי מקייב מערבה לעבר מחוז ז'יטומיר, המראות שראו עיני לא נפלו מכל מדינה מתוקנת אחרת. את הצד השבור של המדינה אני עשוי לגלות בימים הבאים, כאשר נעשה דרכנו מזרחה לציוני הקודש של מרן אור שבעת הימים הבעל שם טוב ורבי נחמן מברסלב. כנראה שהיו בשלטון האוקראיני מי שהגיעו להשגות עליונות במושג של 'כל עצמותי תאמרנה' והחליטו לא למנוע טוב מכלל הנוסעים לציוני הקודש, שיזכו להשתטח בהכנה דרבה ובריסוק עצמות על מצבות רועי החסידות זכותם תגן עלינו.

חגורת בטיחות

העצירה בתחנת דלק מקומית מחזירה את הצינה לעצמות. הדיסוננס בין קרני השמש הישראליות למינוס 8 האוקראיני ממשיך לטפוח על הלחיים הקופאות. הקופאית לא נראית מופתעת ממניין היהודים העטופים במיטב הלבוש החסידי המסורתי ששוטפים לה לפתע את החנות. היא רגילה למחזות אלו. בכלל, נוכחנו לראות בכל המקומות שהיינו בהם ברחבי אוקראינה, מראה יהודי הוא לא משהו שמעורר פליאה או התרגשות בקרב מאן דהוא. הציבור החרדי, ולא רק מארץ ישראל, שהפך בשנים האחרונות את המקום ליעד התיירותי מספר אחד, הפך את המראה החרדי האותנטי למחזה נפרץ בכפרי ועיירות אוקראינה כולה, ולאו דווקא באומן ומז'יבוז'.

יהודים בז'יטומיר

לראשונה אני גם נתקל בשלג. ישן בוצי ומלוכלך, אבל שלג. למרות הטמפרטורה הקפואה העדר המשקעים מנע מהלבן הזה להיראות עד לקטע דרך זה. הוא גם לא יופיע בימים הקרובים, אבל בימים המאוחרים יותר עוד נקבל ממנו והרבה.

הדרך ממשיכה. הנהג, מורגל בתנאי הדרך שהופכים לגרועים מרגע לרגע, לא מפסיק לרגע מלשלוח הודעות וואטסאפ מוקלטות. לרגע אני תמה, אם השיחה מתנהלת כולה בהקלטות ללא כיתוב בודד לא היה פשוט יותר להתקשר בטלפון? אבל כנראה שלא הכול אני צריך להבין. בפרט במדינה זרה.

הקטע הכי מעצבן באוקראינה קשור דווקא לחגורות הבטיחות. בניגוד למדינת המוצא שלנו, באוקראינה אין חובה לחגור כלל וכלל. אחרי שתי דקות שאתה מתרווח בנוחות על הכיסא המרופד שיש לטנדר האוקראיני להציע (ויש להם מה להציע), מגיעה הקפיצה הראשונה או הסטייה הפתאומית שמבהירה לך שאולי חוק אין כאן, אבל אם חפץ חיים אתה, מוטב שתמהר לחנוק את עצמך ברצועת הבד הבטיחותית. לכו תדעו, אולי לכן לא עשו חוק – זה פשוט מיותר.

מקבץ נדחי עמו ישראל

ואז זה מגיע. הרגע שאתה נכנס בשערי הכפר 'אור אבנר' בשיפולי אחד הכפרים שבמחוז ז'יטומיר. הכפר קרוב מאוד לעיר המחוז (נשמע נוסטלגי משהו "עיר המחוז") ז'יטומיר. רק נהר רחב מפריד בין ביתני הכפר הציורי שתושביו, לפחות חלק מהם, שואבים את מימיהם מבאר ישנה הממוקמת בסמוך – לבנייני המגורים הגבוהים של העיר שמכילה למעלה מ 300,000- תושבים, משהו בסדר גודל של אשדוד או פתח- תקווה. ב'זום' של המצלמה הצלחתי כמעט להיכנס לתוך חלונות הקומות הגבוהות של בירת המחוז.

הכפר משויך לרשת בתי היתומים, המכונים כפרי נופש, 'אור אבנר', שמתפעלת חסידות חב"ד ברחבי ברית המועצות. ההגדרה היא אמנם 'בית יתומים' אבל למרבית הילדים השוהים במקום יש אבא ואימא שחיים היכנשהו במרחבי המדינות שבעבר הרכיבו את הגוש הקומוניסטי. הסיבות שהם נמצאים במקום הזה ולא בבית החמים של הוריהם, היא או כי אין להורים שלהם בית, או שהם לא מכירים את ההורים שלהם כמעט מיום לידתם או מסיבות נוספות שונות ומשונות שלא נרחיב עליהן כאן. בחז"ל יש מהם שמכונים 'אסופי ושתוקי'. נשמות אומללות שיד הגורל יידתה אותם לארבע כנפות הארץ. בנשיאות הרשת עומד הנגיד היהודי-רוסי לב לבייב, שיותר מסמלי היה ביקורנו באתר שעומד תחת נשיאותו, בדיוק בתקופה ששמו נקשר בפרשיות כאלו ואחרות, שהגיעו לצערנו עד לכדי איבוד חיים של אחת מעובדותיו ממש באותם ימים. בשטח לא ניתן לכך כל ביטוי, הפעילות נמשכת כסדרה ללא שינוי.

אם נדייק יותר בהקשר של כפר הנופש בז'יטומיר, הרי שמי שהקים אותו היה דווקא איש העסקים היהודי ארקדי גידאמק. (כן, זה שהתמודד לראשות העיר ירושלים בבחירות 2008 מול ניר ברקת ומאיר פרוש תחת הסיסמה "לא מדבר – עושה").

במהלך השבת שנשהה במתחם יהיה לנו די והותר זמן לתהות על קנקנם של החוסים במקום ולהבין את היקף הפעילות המדהימה ואת משמעותה. כעת אנחנו נפנים לחלק השני של המקום. בית ההארחה המקומי. המקום מעוצב בניחוח עתיק ונוסטלגי. הכול כולל הכול עשוי מעץ טבעי, חלקו אפילו ללא סיתות וחיתוך. ענפים כמו שהם מרכיבים את הגדרות ועוד כיוצא באלו.

מביתר לכפר הנופש ז'יטומיר

חדר האוכל המרכזי מקבל את פנינו בחמימות נעימה שמפיצים גזרי העצים המתפצפצים לאיטם ב'אח' המקורי הניצב בפינת החדר. הספות המרופדות בגוון וניל משרות תחושת מכובדות והכורסאות עטויות הכריות מוסיפות הדר למראה.

כפר הנופש ז'יטומיר

האוכל המונח על השולחן הוא בכמות ואיכות שבישראל היה צריך כמה חודשים רק כדי לטעום מכל אחד מהם. לא יודע מה יש בה, באוקראינה, שהמעיים מסוגלות להכיל פתאום כמויות בלתי נדלות של אוכל. ידוע מצדיקים שהנשמה היתירה בשבת, מאפשרת ליהודי שניזון כל השבוע מפת לחץ ומים דחק להעלות על שולחנו שלוש סעודות של בשר ודגים וכל מטעמים. מופת מעין זה מתרחש לו גם בארץ העמים. הטעם טמיר ונעלם ואין איתנו יודע על מה.

במרכז החדר ניצבים שני בחורים צעירים בעלי מראה ישראלי קלאסי. אחרי כמה מילות נימוס העברית שבפיהם לא מותירה בך ספק שאלו ישראלים מבטן ולידה. אני מתעניין לסיבת שהותם במקום ומגלה שלא רק יתומים מרחבי ברית המועצות לשעבר מכיל הכפר, אלא שגם כאלו שקשיים כאלו ואחרים מיררו עבורם ועבור משפחותיהם את החיים בארץ, מוצאים פינה חמה בכפר אותו מנהל, איך שכחנו, אברומי דייטש.

אחד מהם התיישב הרגע על אחת הכורסאות עם גיטרה בידו, המסובים מתענגים על הצלילים שהוא מפיק מהמיתרים ביד אמן. אני תופס איתו שיחה קצרה, כיפה שחורה לראשו ופאות תלתלים לצדעיו, הוא בן 16 והגיע מביתר-עילית. משפחה חרדית למהדרין. בחיידר הוא לא הכי הסתדר, בישיבה עוד קצת והדרך לרחוב לא הייתה ארוכה. המקום הזה הוא עבורו הצלת נפשות של ממש. יחד עם עוד חבר הם מתפעלים את המקום מאלף ועד תיו. צבא המשרתים והמשרתות (התואר משקף בדיוק את מעמדם ולא נכתב כביטוי מליצי בלבד. לא מאמינים? תקפצו לביקור ותראו את העבדות המודרנית במו עיניכם) עומד הכן לפקודתם ועל פיהם ישק כל דבר.

מחוגי השעון עברו זה מכבר את הספרה 3 אחר חצות, אבל ה'זיץ' של ליל שישי בז'יטומיר לא חושב לעצור לרגע. הוודקה נשפכת כמים והיושבים מטיבים את ליבם בבשר דגים וכמובן מרק חם שמנסה להפיג במעט את הכפור שבחוץ.

אמנם זה לא 'מלווה מלכה' אבל איך אפשר בלי קצת סיפורי צדיקים. איש ברסלב, הרב אברהם ברגר, שבימים אלו עמל קשות לבניית מקווה טהרה מהודר על יד ציונו של רבי נחמן מברסלב באומן, נושא דברי כיבושין במעלת המקום השעה והאישים. כובעו, שנראה כאילו נשלף זה הרגע מספריית 'מחניים', נוסך הילה נוסטלגית בחלל האולם.

בית מרזח נוסטלגי

מתחת לאולם יש את ה'קרעטשמע'. מה זה אתם שואלים? אז כנראה שאינכם יוצאי פולין. 'קרעטשמע' הוא התרגום הפולני ל'בית מרזח'. המקום מאובזר בכל מה ש'קרעטשמע' אמיתית צריכה. עצים בוערים ב'אח' מחממת. שולחנות נמוכים לצד מיטות עם כריות. כסאות עץ מחוטבים סביב ריבועי עץ קטנים, בקצה בנוי דוכן מאחוריו ניצב ה'מוזג' המיתולוגי ובטבורו לא פחות מקערת קורנפלקס ענקית ולצידה קנקן חלב טרי. להגיד לכם שזה מה שהיה ב'קרעטשמע' המקורי באירופה של לפני מאתיים שנה, קשה להאמין. אבל לך תתווכח עם המציאות.

בשלב מסוים העייפות משתלטת והמיטות הנוחות שבחדרי האירוח קולטות אותי לתוכם. הרמה בית מלון, האווירה כפרית ציורית.

אור המאיר לארץ ולדרים אתא בוקר. ואחרי ארוחת הבוקר המשובחת נזכרנו שיש גם הקשר קדוש לעיר ז'יטומיר. הלא הוא המאור הגדול לממשלת החסידות, כ"ק אדמו"ר רבי זאב וואלף הלוי מז'יטומיר זכותו תגן עלינו, שחיבר את הספר המפורסם 'אור המאיר' על התורה והמועדים. ציונו הקדוש ממוקם בכפר איבניץ שבמחוז ז'יטומיר, מרחק 40 דקות נסיעה ממקום שבתנו ב'אור אבנר'.

המראה של ליל אמש נשנה שוב. כבישים רחבים מרובי נתיבים סלולים כדבעי, רכבי פאר חדשים, שעלותם מגיעה לכשליש ממחירם בארץ, דוהרים באין מפריע. מה שתפס את העין היו דווקא הרמזורים. צדנו בהם פרט מעניין. בעודנו ממתינים שיתחלף האור האדום בירוק אני מבחין שבעיגול , האמצעי – היכן שמופיע האור הכתום – מופיעה הספרה 4 שניה עוברת והספרה משתנה ל 3- . מתברר שבאוקראינה מצאו דרך להתמודד עם חוסר הסבלנות של הנהגים (משהו שהישראלים הצליחו כנראה להעביר למקומיים), ועל הרמזור מופיעות השניות שנותרו עד להחלפתו של האור בירוק ומתן האפשרות לסחוט מחדש את דוושת הגז. לידיעת הקורא ישראל כץ.

מגיעים לאיבניץ. שדה בור מלא עשבים מקדם את פנינו. במרכזו ניצב בית לבנים לבן קטן עם גג משופע. מתחילים לצעוד והאופנה האוקראינית לא מאכזבת. ישישה מקומית, שרק השם יודע איך הבחינה בנו, ממהרת לעבר האוהל עם מפתח בידה. בלעדיה לא הייתה לנו אפשרות כניסה למקום. היא מחזיקה את מפתחות הכניסה וכמובן גובה תשלום מכל מבקר. מעצבן? אולי, אבל עדיף בוודאי על פני אופציה שהמקום ישאר ללא אחראי ומפקח. ככה לפחות יש למישהי אינטרס לשמור על המקום מכובד ונקי.

האוהל והמצבה שבתוכו שוקמו, כך על פי החרוט עליהם, בידי אגודת 'אהלי צדיקים' שבראשות הרב ישראל מאיר גבאי. על מצבת הקודש נכתב שהדבר נעשה בעזרת הרב שלמה וילהלם שליט"א. הלא הוא השליח החב"די בעיר המחוז ז'יטומיר, אותו עוד נפגוש באותו יום שישי. מעמד תפילה מרטיט מתחיל והדמעות נשפכות כמים למען ישועת עם ישראל.

יוצאים החוצה, הזקנה ממתינה בסבלנות, ורגע לפני שחוזרים לשקוע בכורסאות הטנדר המפואר (וכמו שכתבנו, בקטע הזה יש להם, לאוקראינים, מושגים), מבחינים במתחם קטן מידות ובתוכו כמה ניצבים לא ברורים מברזל. כנראה סוג של גלעד למשהו או מישהו, מיהו לא נדע לעולם. בצד עומדת מנורת שבעת קנים. לזכר מי? אין איתנו יודע.

מאיבניץ שבמחוז ז'יטומיר מועדות פנינו לעיר המחוז הגדולה החולשת על כל אותם כפרים ועיירות שסביבה. הדרך אינה ארוכה והנה אנחנו מסובבים ברחובות העיר הגדולה. למי שהשם ז'יטומיר מעלה בו אסוציאציות של קש ותבן ובארות מים, מוזמן לסיבוב קצר ברחובותיה הראשיים של העיר הנראית כמו מקבילותיה האירופיות. קניוני ענק לצד מבני פאר שהארכיטקטורה הרוסית שולטת בהם ממלאים את העיר, המון אדם צועד ברחוב וממתין בתחנות האוטובוסים, וכל מה שיש לעיר גדולה ומרכזית להציע. גם 30,000 יהודים מתגוררים בעיר הזו. רובם אינם שומרי תורה ומצוות והידע שלהם על דבר יהדותם דל מאוד, אם בכלל. את החיים היהודיים מנהל שליח חב"ד הוותיק הרב שלמה וילהלם, אותו אנו עומדים לפגוש כעת בהיכל בית המדרש הגדול והעתיק של העיר, שזה עתה חידש כנשר נעוריו.

מילון מזג אויר אזורי המראות ונחיתות מדריך כשרות מקוצר שערי מטבע מקומי